top of page
Search

17.12.2019 -פורסם לראשונה בSHIFT- בלוג שתיל לשינוי חברתי

בקיץ 2011 לא רק נפתחה להרבה מאיתנו התודעה, אלא גם רצון מחודש לתקשר. ולא רק לתקשר, אלא לנהל שיחה משמעותית. הרחובות שקקו חיים, מאות אלפים שטפו את הכיכרות, ומשהו חדש ריחף האוויר. תחושת מסוגלות ואופטימיות מדבקת – תראו, אפשר. תראו, אנחנו פה. ואכפת לנו. ורוצים. ובואו נדבר. רק מה? לא באמת ידענו איך. ועוד פחות מזה איך לקבל החלטות בקבוצות גדולות.

אסיפות עם נניח, מה קורה כש-200 אנשים ברחוב צריכים להחליט עכשיו אם הולכים לחסום את האיילון או לשוב למאהל? או כשחברת כנסת מגיעה לבקר ומאות אנשים מתגודדים, חלק רוצים לדבר וחלק רוצים לשפוך עליה מים או מילים קשות? "אסיפות עם" התקיימו בכיכרות ופינות רחוב ברחבי המדינה. תור דיבור, שתי דקות לכל אחת לדבר, נבחרי כל אסיפה מגיעים לאסיפה ארצית. תנועות ידיים; סיבובים נלהבים אם הסכמנו, איקס בין שתי הידיים אם לא תפסו במהרה. אני חשבתי שזה נהדר, היכולת להביע את עצמך מבלי להפריע את רצף הדיבור, בלי להיכנס לדברי האחר. תור הדיבור הרחיק בין הגירוי (הטריגר) לדיבור, זאת אומרת שאם נאמר משהו שהכעיס אותי אני לא אוכל להתייחס אליו עד שיגיע תורי, עשר או עשרים דקות אחר כך, כשהכעס נרגע, הנושא כבר עבר מזמן והשעון מתקתק. ומעל הכל, באסיפות העם שירשנו מאחותנו הגדולה (במחאה) בספרד, היה איסור מהותי על נאומים, על אמירות סוחפות ומלאות כריזמה או פאתוס, על פרסונות. המטרה הייתה להעדיף תוכן ומשמעות על רטוריקה והאדרת המנהיג. מטרה ראויה, יפה. אז כולם היו מוזמנים, כולם שווים, וכולם יידחסו לאותן משבצות של שתי דקות. היום, כמעט עשור אחר כך, ולאחר מאות שעות הנחייה השתתפותית, אני יודעת שאף מודל או מתודולוגיה מובנית לא יכולה לעבוד עבור כל קבוצה בכל מקום. למדתי שמסגרת שיח שמראש מנסה להשטיח, לצמצם ולרדד לא יכולה להוליד שיח משמעותי. שיח משמעותי גם לא קורה אל מול שעון מתקתק או עשרים דקות אחרי שמשהו בתוכי זז, וביקשתי לדבר. זה היה ניסיון מעורר השראה וראשוני, ולמדנו שם המון. ב2012-13 צצו להם עשרות קואופרטיבים, איגודים וקבוצות פעולה סביב מטרות שונות. אידאולוגים, חברתיים ומלאי מוטיבציה ניסינו לשנות את העולם, מלמטה למעלה, כי ה"מנהיגים" בטח לא התכוונו להקשיב ליותר מחצי מיליון אזרחים שיצאו למחות. למה להם? לא היו לנו סיגרים או הקלות רגולטוריות להציע. לקחתי חלק פעיל בכמה וכמה מסגרות כאלה, ולצערי הרב גיליתי שגם במקומות הכי אידאולוגים, בקבוצות נקיות משחיתות או מניעים נסתרים, בסוף מצאנו את עצמנו לפחות בחוויה שלי, משעתקים את מבני הכוח בהם גדלנו. לא ידענו אחרת, וניסיון ללמוד וליישם מבנים סוציאליסטים משטיחים לא עזרו לנו להתקדם, כי לא התאימו למציאות האינדיבידואליסטית של שנות האלפיים. הבנתי שאי אפשר לבנות עולם חדש עם כלים ישנים, ויצאתי לחפש דרך אחרת. את אומנות המנהיגות ההשתתפותית (הידועה גם כאומנות האירוח- ראו The Art of Hosting) הכרתי דרך מכון השל לקיימות, ארגון חדשני, סביבתי-חברתי מתקדם וחשוב. בכנס של השל הכרתי את מריה סקורדיאלוס, אחת ממייסדות תפיסת המנהיגות ההשתתפותית. כשחוויתי את מריה מחזיקה מרחב, כשהרגשתי בפעם הראשונה איך ניתן לקדם קבוצה אל עבר מטרה, יחד עם התייחסות אישית לקולות השונים, כשהבנתי איך הפרעה רגשית יכולה להיות כוח עזר משמעותי לקידום השיחה ולא משהו שיש לדחוס הצידה או החוצה ידעתי שמצאתי זהב.

שאולי, רק אולי, זה החלק החסר. החלק שיכול לחבר בין ההצהרות והמילים היפות על מעורבות והכללה לבין מציאות של מבני כוח דכאניים, החלק שיכול לתת ביטוי ומקום ראוי לרגש, לכריזמה- תוך החזקת המרחב השיוויוני שמבקש מקום לכל קול בחדר.


אז מה אני יודעת היום, שאם הייתי יודעת אז היה יכול לשרת אותנו, ואת השינוי שרצה, ועדיין רוצה לבוא עלינו לטובה? לארח מבלי להשתלט – אפשר לתפוס מרחב, להיות גורם מרכזי שמארח את השיחה מבלי להשתלט עליה, אם הקבוצה רוצה בזה ומזמינה אותך לעשות כן. בעזרת רגישות וניסיון, מתודולוגיות השתתפותיות והקשבה לרבדים שונים ניתן לייצר מקום נכון לכל שותף במעגל, לא על פי חלוקת השעון, אלא על פי הצרכים וההסכמות אליהם מגיעה הקבוצה. גבולות מחויבות וזמן – כדי לעשות את העבודה הרגישה והעדינה של בניית קבוצה, הסכמות והגעה לאינטימיות שמאפשרת שיח משמעותי צריך גבולות, מחוייבות, וזמן. אז ישיבה ברחובות יפה בתפיסה, אבל עושה את זה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על מרחב בטוח לנושאים אישיים או רגישים. כמו כן ההכללה כעיקרון מקסימה ויצרה כמה מהרגעים היפים ביותר עבורי בקיץ 2011- אבל קבוצה מתחלפת בה כל אחד יכול להיכנס לרגע, לנאום ולצאת לא מזמינה לקיחת אחריות משותפת ובניית חוכמה קולקטיבית אלא יותר הטחת אמירות, והמון פעמים פשוט הרגיש כמו מרחב טיפולי. גם זה חשוב, אבל לא תמיד, ולא במחיר ההתקדמות הקבוצתית. לתת מקום ל"הפרעה" – מגוון אנושי, רעיוני ותוכני הכרחי כדי לייצר רעיונות ופתרונות שיכולים להשפיע באופן נרחב על המציאות. כשכל המעגל מסכים לגבי משהו זה נעים, אפילו כיף- אבל אם זה ממשיך לאורך זמן צריכה להידלק אצלנו נורה אדומה. כמנחה השתתפותית, אני מעודדת את חברי הקבוצה לבדוק ולאתגר את הגבולות, ומחבקת הפרעות. בדרך כלל אם אישה אחת מביעה התנגדות זה אומר שעוד 3-4 חושבים את זה ולא אומרים, וייתכן שיש כאן חוכמה מהותית למעגל. לעיתים קרובות ה"הפרעה" שאדם מחזיק בבטן יכולה להתפתח לתובנה משמעותית שעשויה להביא אותנו לפריצת הדרך לה פיללנו. השאלה היא אם כמנחים אנחנו יודעים לייצר מרחב מאפשר לאותה "הפרעה" להגיע. לדעת לדייק את התהליך – מאות אנשים יכולים להגיע ביחד להבנות מהירות בעזרת תנועה במרחב, שאלות עוצמתיות והנחייה נכונה. יישור קו – מיסגור נכון של שיחה או מפגש יכול להיות כל ההבדל. באנגלית קוראים לזה Framing, בעברית זה לעיתים תיאום ציפיות, ולעיתים פשוט שיתוף של המנחה (בעל הכוח) עם המשתתפים במה מתוכנן למפגש הקרוב. אם כולנו יודעים מה המטרה, מה נעבור ולאן מקווים להגיע יש קרקע יציבה ושווה יותר עבור כולנו לקחת אחריות משותפת על מה שיקרה במפגש. באותה דוגמה של 200 אנשים בפינת הרחוב המנסים לקבל החלטה משותפת, אם נמסגר את זה נכון, ידעו כולם שזה לא המקום להיכנס לפרטי פרטים, טיעונים ארוכים על תפיסות עולם שמהם נגזור את המהלך. כאן יתאימו יותר כיווני פעולה מתומצתים ושימוש נרחב בתנועות ידיים והליכה במרחב. (תתקרב לאדם שאתה מסכים עם האמירה שלו, לדוגמה). אם נוכל להציע את זה לאותה התקהלות ולקבל את הסכמתם נוכל לפעול יחד טוב יותר. לדעת להבחין בין ה"מה" ל"איך" – עוד סוג של מיסגור שבחוויה שלי של 2011 היה חסר מאוד הוא ההבדל בין ה"מה" ל"איך". כמעצבת ומלווה תהליכי שינוי השתתפותיים אני פוגשת המון ארגונים, קהילות וצוותי עבודה שמתקשים בלייצר בהירות במקומות הללו. לפעמים הנושא הוא כביכול מאוד השתתפותי, שאלה ברורה ועוצמתית, אבל השיח מתנהל בצורה מאוד סוגרת, כשבעל הכוח שואל, מקשיב ועונה לכל דעה שעולה. המון פעמים ללא ידיעת אותה דמות בעלת כוח, זוהי אסטרטגיה ששומרת את מרכז הכוח בידיה – וכך עשויה לנטרל את השיח הפורה וההשתתפותי. איך אותה שיחה הייתה יכולה להראות אם בעל הכוח היה מניח את השאלה במרכז המעגל, ומאפשר לשיחה להתגלגל? אחד הציטוטים האהובים עליי מעולם המנהיגות ההשתתפותית הוא: Trust yourself, Trust the Group, Trust the Process. [תאמיני בעצמך, תאמיני בקבוצה, תאמיני בתהליך]. להבדיל בין היררכיה ל"מבני כוח מדכאים" – ב-2014, כשהבאנו לארץ את מריה ומורות נוספות להכשרה הראשונה באומנות המנהיגות ההשתתפותית חשבתי שהמטרה שלי היא השטחת היררכיות. בכלל, עולמי נצבע בשחור ולבן, כשעם השנים אני מבינה וחוגגת יותר ויותר את האפורים. ביוונית, משמעות המילה היררכיה היא סדר קדוש. יש היררכיות טבעיות ומיטיבות – היררכיה של ידע (כמה אני מוקירה ומעריכה את המורות הנהדרות שלי), היררכיה של גיל או ניסיון, היררכיה של כמה אני רגישה לנושא מסויים. לדוגמה, אם נקים יחד מיזם משותף שיעסוק בפינוי אשפה במושב שלי – כנראה שדעתי תהיה חשובה יותר מדעתו של שותף שגר בתל אביב, פשוט כי זה משפיע עליי יותר. במחאת יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית דעתו של פעיל מהקהילה תהיה חשובה יותר מדעתי, כי הוא חלק מהקהילה ואני לא. הנה לפניכם, היררכיות ברורות, טבעיות ובריאות. בעולם בו גדלנו, למדנו לבלבל בין היררכיה כמושג "נקי" לבין מבני כוח מדכאים. כפי שאני רואה את זה היום, הבעיה היא לא היררכיות אלא מבני הכוח שאנחנו מלבישים עליהם, וניצול יחסי הכוח לדיכוי ורמיסה זכויות אדם ויכולת הבעה והשתתפות של אחרון השותפים. כן, העולם הקפיטליסטי הישן רוצה לרומם את הVIP's, לייצר קטגוריות אנושיות בדלניות ולרומם ב"כבוד" ויראה אנשים מסויימים – זה פסול בעיני. אבל אם מחפשים יותר את האפורים, את הרצף, נוכל לשאול את עצמנו איזה היררכיות טבעיות וחיוביות קיימות בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו? על הרצףאם ברצף עסקינן, הנה המסקנה החשובה ביותר אליה הגעתי סביב נושא המנהיגות ההשתתפותית. השתתפות היא רצף. תרבות ארגונית לא משתנה ביום אחד, ולא נכון יהיה לנסות להעביר מערכים שלמים וקהילות מורכבות לתפיסה השתתפותית בבת אחת. בעזרת הבנה עמוקה וניסיון רב נוכל לנסח הזמנות ומרחבים השתתפותיים במערכות לא השתתפותיות. איים, נאות מדבר בהם נוכל לתרגל ולצבור ביטחון ביכולת לעשות יחד לפני שננסה להכיל את התפיסה באופן גורף. באותה צורה, בעל הכוח לא חייב לשחרר את כל השליטה בנושא מסויים, אלא ניתן לבחור בקפידה מה נכון לפתוח, לשתף, לשאול או לשחרר לשותפים גם בתוך מסגרת מסויימת של תנאים מקדימים. דוגמה לכך תהיה בניית תקציב לעמותה לשנה הבאה – ייתכן מאוד שיש דברים מחוייבי מציאות שלא נוכל לשנות. אבל האם יש פינה מסויימת, נושא או משאב שכן יכול להיפתח להחלטה השתתפותית יותר? שם אפשר להתחיל. לאומנות המנהיגות ההשתתפותית יש כלים ומתודולוגיות מעולות להציע לכם. קפה עולם, קפה פרו אקטיבי, מרחב פתוח ותרגול מעגל הם רק חלק מארגז הכלים העוצמתי שאנחנו עובדים איתו. רק מה, אם נחזיק בכלים אבל לא במהות נמצא עצמנו שוב ושוב באותו הפער, שמדבר ומזמין התנהלות מסויימת אבל מגלם ומנכיח את מבנה הכוח הישן. לכן בהכשרות שאני מציעה אנחנו עושים עבודת בסיס משמעותית, לפרק ל-mini skills, להרגלים קטנים ותצורות מחשבה את הערכים עליהם תפיסת ההשתתפות בנויה, לפני שאנחנו קופצים אל תוך הכלים עצמם.

במאמרן המכונן של מרגרט וויטלי עם דבי פרייז- מגיבור למארח (מתורגם לעברית) נוגעות המחברות גם בקושי והכאב הרב של המנהיג שרוצה לעשות את המעבר מלהיות גיבור- כזה שמוביל, יאללה אחריי, אני אפתור את כל הבעיות- למנהיג מארח, כזה שיודע לכנס מעגל ולייצר מרחב לחוכמה קולקטיבית להיוולד כתשובה הנכונה ביותר למציאות מורכבת של ימינו. "…הדחפים הגיבוריים שלנו נולדים לרוב מהכוונות הטובות היותר. אנחנו רוצים לעזור, אנחנו רוצים לפתור, אנחנו רוצים לתקן. אבל זוהי אשליית המיוחדות, שאנחנו היחידים שיכולים להציע עזרה, שירותים, יכולות. אם אנחנו לא נעשה זאת- אף אחד לא יעשה זאת. לדרך הגבורה הזאת יש רק יעד אחד מובטח- בסוף אנחנו מרגישים בודדים, מותשים ובלתי מוערכים." בארץ בשנתיים האחרונות אנחנו רואים פריחה אדירה של עולם המנהיגות ההשתתפותית. ארגונים מוסדיים רבים כמו עיריות וזרועות ממשל כבר מחפשים את תובנות החוכמה הקולקטיבית, ואין לי ספק שנכון שעולם העמותות והחברה והאזרחית יובילו את הדרך.

  • איפה היית ממקם את עצמך ואת הארגון שלך על הרצף ההשתתפותי?

  • האם יצירת מרחב השתתפותי יותר בקהילה שלך שווה את המשאבים שזה דורש?

כי השתתפות, כמו מרק טוב, מתבשל על אש קטנה, דורש זמן ומשאבים – אך בסוף יוצא טעים יותר מכל מנה חמה או שניצל קפוא שנכין במיקרוגל.

Updated: Mar 25, 2019


אומנות האירוח (או אומנות המנהיגות ההשתתפותית) היא סוג של "מערכת הפעלה" חדשה וטובה יותר עבור האנושות. היא מלמדת אותנו לתקשר טוב יותר, מבוססת על ערכים פרוגרסיבים, מעודדת שותפויות ויצירת משמעות- ומאפשרת לנו לשגשג בתוך עולם מלא כאוס ומורכבויות אומנות האירוח- The Art of Hosting Conversations That Matter The Art of Participatory Leadership שנקראת גם אומנות המנהיגות ההשתתפותית היא תפיסת הנחיית קבוצות ועבודה ארגונית אשר מכילה מתודות, מודלים, כלים וקהילה שוקקת ונדיבה אשר חולקת ידע וניסיון בארץ ובחו"ל

כפי שהשם המלא מציין, המטרה שלנו היא לא רק לייצר שיח- אלא לייצר שיח משמעותי. מה ההבדל? פשוט מאוד. בחברה שלנו הרבה מאיתנו אומרים כל הזמן דברים שאנחנו לא באמת מתכוונים אליהם, פשוט כי ככה החברה שלנו עובדת. "הי" "בוקר טוב" "מה נשמע" "בסדר"  ומילות חיברות נוספות נותנות לנו מסגרת חברתית ידועה וגורמות לנו הרגיש בנוח. בשיחות עם קולגות, נותני שירות או סתם ביומיום אנחנו מניחים שמי ששואל מה שלומנו לא באמת רוצה לקחת 10 דקות לדבר על הריב שהיה לנו עם בת הזוג הבוקר, והאינטראקציה הופכת לרדודה מטרתנו בהנחייה השתתפותית היא לצקת משמעות לתוך המפגשים והמילים שלנו, מתוך הידיעה שרק אם נייצר מקום לאנשים להביא את עצמם- באמת- נוכל להגיע לפריצות דרך, ליצירה משותפת ושינוי חברתי- בעולם או בארגון/ קהילה/ צוות שלנו. בהנחה שמטרתנו היא שעוד ועוד אנשים ילמדו לעבוד יחד בארגון עצמי ללא היררכיה דורסנית, יתחברו לתשוקות שלהם וייקחו אחריות על עצמם ופועלם- החיבור האותנטי והשיח הכנה והמשמעותי הם בעלי ערך רב

אז מה כוללת Art of Hosting? חוויתם פעם "קפה עולם" או "מרחב פתוח"? מתודולגיות השתתפותיות שנאספו על ידי מומחים מכל העולם, שבדקו ומצאו יחד מה מעורר באנשים יצירתיות ומוטיבציה. אותן טכנולוגיות חברתיות, או מבנים משחררים- מאפשרים שיח משמעותי רב משתתפים- ויודעות גם לאסוף את הידע הקולקטיבי לכדי חכמה חדשה. כך ניתן לעצב חזון משותף, לשאול שאלות מורכבות לגבי העתיד או להחזיק מעגל מעמיק ואינטימי שמייצר תקשורת חדשה בקבוצה. ניתן לעבוד ככה בקבוצות של 5 אנשים או 500- כשצורות שונות לאיסוף החכמה הקולקטיבית, קטיף- harvesting עוזרות לנו לעשות סדר ולהגיע למסקנות בבסיס התפיסה, המעודדת שינוי מערכתי, ישנם ערכים כמו שיוויון (וביזור מוקדי כוח), קבלת האחר (מגוון ושוני כחלק ממערכת חיה ומשגשגת) חלוקת ידע (קוד פתוח) ובחירה חופשית על כן, אומנות האירוח היא תרגול של שאלות והזמנות הן המפתח לשיחה מסוג חדש, ותפיסות הנחייה השתתפותיות כבר מצאו את דרכן לחברות גדולות כמו פייסבוק וגוגל, והאיחוד האירופאי הכשיר מעל עשרת אלפים איש באומנות האירוח בעשור האחרון. בעולם בו הטכנולוגיה מובילה פירוק ריכוזיות של כוח (דוגמת וויקיפדיה או אייר בי אנד בי) כאינדיבידואלים אנחנו מבקשים יותר מקום להביא את עצמנו. אפילו אסתכן בפופוליזם כשאמר שרק יחד נצליח

אפשר ללמוד לנסח שאלות ממש טובות. מסתבר שזאת אומנות בפני עצמה, בניית שאלה עוצמתית. אלברט איינשטיין אמר- "אם הייתה לי שעה לפתור בעיה, וחיי היו תלויים בפתרונה, הייתי משקיע את 55 הדקות הראשונות בקביעת השאלה שיש לשאול, מכוון שברגע שאני יודע מה השאלה המתאימה אוכל לפתור את הבעיה תוך פחות מחמש דקות" . אם נדע לשאול שאלות עמוקות ומדוייקות, אם נדע לעורר סקרנות אמיתית סביב נושא שחשוב לאנשים, נייצר שיח בוער ורלוונטי שאנשים רבים ירצו לקחת בו חלק. ואם נגלה שהשאלה ששאלנו היא בכלל לא השאלה הנכונה? אז בכלל הרווחנו זמן ואנרגיה, ונפנה לכיוון נכון יותר. להתחיל ב"למה", ולא ב"איך ומתי"- שינוי פרידגמה חשוב ומועיל

והזמנות? הן לא פחות חשובות. להזמנה (הזמנה מתכוונת כזאת, לא סמנטיקה של ניסוחי פקודות) יש איכות

יוצאת דופן. של חיוך, של משהו נעים, של אותנטיות ברצון לשיתוף פעולה. גם זה חסר  בעולמנו, הרגשה שבאמת רוצים אותנו כחלק, לא רק כקהל, כלקוח או פקוד. כדי לרצות לשתף פעולה, לרצות לקחת אחריות ובעלות בקבוצה, קהילה או צוות צריכה להיות בחירה

כי אם אדם בוחר להיות, ומאמין שבאמת רוצים אותו שם, אם השאלה סביבה התכנסו מהדהדת בו- ויש לו כיוון לתשובה, או המון סקרנות לשמוע אחרים- הוא יגיע אחרת. עם לב פתוח, קשוב ומשתף פעולה, מוכן להפתיע ולהיות מופתע. ואז מתחיל הקסם בישראל כיום אנחנו חווים פריצת דרך בשיטות ההשתתפותיות. יותר ויותר ארגונים, קבוצות, מנהלים ומנחים מאמצים את התפיסה, בהכשרות פנים ארגוניות, אי-כנסים וסדנאות הזנקה לפרוייקטים, או בייעוץ, עיצוב וליווי תהליכים השתתפותיים לשינוי קהילתי או ארגוני. כן ירבו!


איך זה מרגיש לחלוק עם חברים וקולגות את הדבר שנורא חשוב לך;

בשבוע שעבר התקיימה בפלורנטין סדנת הצצה והכרות ל The Art of Hosting, בה לימדנו, תרגלנו, שיחקנו והעמקנו במודל 8 הנשימות לבניית תהליך השתתפותי. במילים אחרות- אם אני אדם פעיל שמרים יוזמות, פרוייקטים וכו, ורוצה להזמין עוד שותפים- לדעת מתי לעצור, לשאול שאלות, לתהות ולהעמיק ומתי להתקדם, להבין מתי פותחים ומתי שהינו מספיק בכאוס ועכשיו כדאי לסגור- זה המודל עבורכם.


בחוויה האישית שלי, ההכרות עם מתודות, מודלים ותפיסות של The Art of Hosting לא הפילו אותי מהרגליים, לא גילו לי עולם- אלא להפך, איזה תנועה פנימה של הזכרות, של תיקוף והסברים לתחושות הבטן והאמונות שלי- והרבה פעמים פשוט מפת דרכים לבדוק איפה אני ועל איזה שלב קפצתי, ואולי כדאי לי לחזור... העמקה ותרגול בתוך עבודת קבוצה, תוך חיים בקהילה או בארגון שחשובים לנו, זו אחת המטרות החשובות בעיני. לבנות ולהטמיע שפה.


אז דרור נוי שותפי היקר לסדנה ואני לקחנו כמה חודשים לבנות את היום הזה- על מה נכון לתת דגש, איזה טקסטים ומתודות יהיו שימושיות ומהותיות עבור ישראל 2018, ואיך נוכל להנגיש, כאן ובעברית, את העולם שגילינו באינספור סדנאות, כנסים ועבודות ברחבי העולם. כשיצאנו עם ההזמנה – כששאלה במרכזה, כמיטב המסורת- הופתענו מהביקוש הרב. תוך עשרה ימים הסדנה התמלאה לחלוטין, ופניות רבות נענו ב"בפעם הבאה 😊". איזה שפע. כמה מרגש ונעים למצוא כל כך הרבה עניין ופתיחות למקום של השתתפות ומעורבות אותו אנחנו חיים.


יום שני הגיע, ואיתו ההתרגשות והמתח. 35 משתתפות ומשתתפים מגוונות ונהדרים הגיעו מרחבי הארץ, ולנו היו בשק שלל מתנות, שאלות ומחשבות לחלוק. היה יום ארוך של לימוד ומשחק, שאלות והעמקה, כלים וגיבוש- ומעגל בסיום, כשנכנסו למעגל קשב עמוק עם חפץ דיבור וטקסיות של צ'ק אאוט הבנו שעשינו טוב. לשאלה של "מה היה משמעותי עבורך" היו שלל תשובות שונות ומגוונות.

אני כל כך אוהבת איך שכל אחד נתפס למשפט, תובנה, מתודה או מחשבה אחרת- כל אחת מוצאת לה את מה שהיא צריכה כרגע. יועצות ארגוניות, פעילי סביבה וחברה, אנשים חינוך ומנחי קבוצות, כל אחת ואחד עם הקול הייחודי לו, יוצרים יחד את המעגל החד פעמי של אותו הרגע. מרגש ומיוחד, וממלא אותי בתקווה, אהבה ומוטיבציה להמשיך.



אני אופטימית. מאמינה באנושות ואוהבת אדם ואדמה. אני מאמינה ובטוחה שבעתיד יותר ויותר קהילות, ארגונים, חברות וגופי ממשל יעברו לעבוד בצורה השתתפותית, לייצר ידע קולקטיבי, לחבר את החברים בקבוצה לתשוקה ואחריות, להמשיך ולפרק את מוקדי הכוח כדי להגיע למציאות טובה יותר לכולנו. אז הנה לכם, מקצוע העתיד. מסע שאני עוברת, יחד עם שותפים יוצאי דופן, מאז מחאת 2011 ללמוד, לתרגל, לפתח וללמד איך להזמין את הקסם הזה, שנולד מחיבור אמת בין בני אדם בשיח משמעותי, שלא מחפש להיות צודק, אלא באמת להקשיב.


פעימת הסדנה מורגשת היטב. משתתפים ביום ההכרות שלנו כבר הזמינו אותנו אל תוך הקהילה והארגונים שלהם, ללמד את השפה, לבנות את ההסכמות ולהשפיע מבפנים על התרבות הארגונית. ובאוויר יש תחושה של שינוי. של פתיחות. של התעוררות לחשיבות של מה שאנחנו מביאים, ונשאר טעם של עוד.

תודה רבה מקרב לב לכל מי שהגיע, שהשקיע, שפינתה מזמנה כדי ללמוד ולהעמיק במשהו קצת אחר. תודה מיוחדת לחברות היקרות שבאו להרים, למוזיקה מקפיצה שדרור בחר לנו ולחיוכים הגדולים. ברת מזל ומלאה בתשוקה ואחריות להפצת התפיסה אני ממשיכה בדרך שלי. מוזמנות להצטרף 3>

bottom of page