top of page
Search
  • Writer's pictureMaya Rimer

כשלא היה אותי WHEN I WASN'T THERE

<<ENGLISH AFTER THE HEBREW>>

ככה נראיתי לפני חמישה ימים, רגע לפני הטיסה לפורטוגל. אישה שאין אותה. עכשיו אני כבר שוב קצת יותר אני, ורוצה לשתף בשבועות האחרונים הרגשתי את עצמי מתנתקת, מרגישה ומתפקדת פחות ופחות, הלומה הרבה מהזמן

כשכן הרגשתי, הוצפתי בכאב, הכל כואב, הכל מתערבב, עלתה בי בחילה ובכיתי המון.

לא שאני יוצאת דופן בזה. סתם עוד פריווילגית, שיכולה לבחור לעלות על מטוס לנשום לכמה שבועות.

מי שבאמת זקוקים נואשות לאפשרות לצאת מהמלחמה לא יכולים. מניחה את האשמה לצד המזוודה בתא האחסון. כנראה שאת באה איתי. אני חווה משבר זהות עמוק. הוא היה כבר הרבה לפני המלחמה. כואבת ומהדהדת בכל גופי ונפשי את הטראומה המורכבת של ה 7.10, מזדעזעת ממה שזה עושה לנו.

כל ״לשטח את עזה״ שנזרקת לאוויר מנתקת עוד אחד מהחוטים המחברים אותי לישראליות. היכולת שלנו כחברה ישראלית יהודית לבחור לא לראות או להרגיש את האסון ההומניטרי של 2.4 מיליון בני אדם מטריפה אותי. למעשה, זאת אחת מנקודות העיוורון שאני מאמינה שהביאו אותנו למצב הזה.

אני משתדלת לראות כל יום קצת אל-ג׳זירה באנגלית, (דבר שנהיה יותר קשה מיום ליום) ועוקבת אחרי עיתונאים צעירים אמיצים ומעוררי השראה בעזה באינסטגרם. כן, ברור לי שהרבה שם תעמולה של חמאס- ועדיין יש גם קולות מהרחוב. דיווחים מהשטח. חייבת להסתכל לחרא הזה בעיניים. להיות עדה למה שנעשה שם, גם בשמי. ואז מחשבתי נודדת לגברים האהובים שלנו, אחים ובני זוג ואבאים, שמגוייסים עכשיו בעזה- רואים את האסון הזה מקרוב, הורגים ונהרגים, ויחזרו עם כל זה חזרה אל תוך המשפחות שלנו. לכם אני שולחת תפילה של הגנה ומזור וחמלה ואנושיות 3> אוף, כמה שהכל כואב.

ובמקביל…

ואתם שואלים כי יודעים שליבי גם כאן וגם כאן…

במקביל, אני רואה את החברים הערבים שלי והלב שלי נשבר לא פחות.

חבריי, אנשי שלום והתנגדות לא אלימה, שחוטפים מהלומה כפולה- הם גם צריכים לעכל (ונרדשים לגנות!) את הזוועות שנעשו על ידי בני עמם, ועכשיו הופכים לצופים, בלית ברירה וחוסר אונים נוראי, לטבח בעזה. לרבים מהם יש משפחה שם. או הייתה.

אם יביעו התנגדות ברשתות הם עשויים להיעצר.

את מה שאני כותבת להם מסוכן לנסות להגיד.

חלקם מפחדים לדבר ערבית במרחב הציבורי,

מפחדים מעוד נכבה.

וצופים בה, מזועזעים, מתרחשת שעה דרומה מתל אביב.

יש לי עוד המון מה להגיד, לשאול, ולשתף, להרהר… בהמשך אכתוב על קהילות מעורבות, על חלומות ואפשרויות אפשריות, דווקא מתוך האסון.

על יחסים בין אישיים ואקטיביזם רדיקלי ופשוט ואוהב אדם. אבל זה ליום אחר.


בתקווה להפסקת אש והחזרת החטופים מיד

מאיה


_____________________



This is what I looked like five days ago, right before my flight out of Israel to Portugal. A woman not really there. I’m better now, more myself, and feel I can now share. In the last few weeks I noticed myself disconnecting, feeling and doing less and less, just in shock a lot of the time.

When I did feel, I was overwhelmed with pain, everything hurt, mixing me up and causing nausea, and a lot of crying.


None of that makes me special. Just another privileged white Jew, that can choose to get on a plane to go breathe for a few weeks.

The people who really need the option of getting out cannot.

I pack my guilt by my carry-on in the overhead compartment, It’s coming with me.

I’m going through a deep identity crisis. It was here long before the war. My whole body is reeling, with the pain and trauma of the 7.10 echoing through me. I'm horrified with what it is doing to us. Every militant racist public comment plucks another string that connects me to my Israeliness. Our ability, the jewish Israeli society, to choose not to see or feel the humanitarian disaster of 2.4 million people drives me crazy. In fact, I believe this is one of the blind spots that led us here. I try to watch an hour of Al-Jazeera in English every day (which keeps getting harder and harder), and follow a few young inspiring brave amazing journalists on Instagram. Yes, Al Jazeera is also Hamas propaganda, but still, they also bring the voices from the ground. Got to look this shit in the eye. Bear witness to what is being done there on our behalf. And then my thoughts wander to our beloved men, brothers and partners and daddies, who are seeing this disaster up close, killing and being killed, and will come back with all of this into our families. To you, I send a prayer of protection, healing and compassion <3 Oof, everything hurts so very much.


and ALSO

some of you have been asking, because you know my heart is both here and there… Also, I see my Arab friends and my heart breaks just as much.

My friends, peace and non-violent resistance activists are really between a rock and a hard place. They have to process (and being pushed to condemn!) the horrors that were done by their people, and are now helplessly becoming spectators to the massacre in Gaza. Many of them have family there. Or did.

if they voice dissent on social media they could be arrested. literally. The things I share and write would be dangerous for them.

Some are scared to speak arabic in public spaces,

scared of another Nakba.

And watching it unfold, horrified, an hour south of Tel-Aviv.

I have so much more to say, ask, share, reflect on…

I will write more about mixed communities, about dreams and possible possibilities, out of this tragedy.

about interpersonal relationships and radical activism thats just simple love of humankind.

but all of that is for another day.


In hope of an immediate cease fire and release of the hostages,

Maya

Comentários


bottom of page